חג שבועות נקרא כך משום שסופרים 7 שבועות מחג הפסח עד ליום החמישים, שהוא שבועות. נקרא גם: חג הקציר, עצרת, חג הביכורים.
ביום זה על פי המסורת ניתנו לוחות הברית הראשונים ולכן נקרא גם חג מתן תורה. בזמן בית המקדש היו מעלים את הפירות הראשונים- ה"בכור" של הפירות הנקראים ביכורים לירושלים בשיירה מפוארת ושמחה ונותנים אותם לכהנים המשרתים במקדש. כיום מנהגי החג קשורים יותר למתן תורה- נוהגים להיות ערים בליל שבועות וללמוד כל הלילה תורה. שבועות הוא גם יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך.
(בתמונה: ציור מהספריה הלאומית, 1730, תהלוכת הביכורים לבית המקדש, אוסף מפות על שם ערן לאור.)
שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת ... וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה (ספר שמות כג)
פסח שבועות וסוכות הם חגים הנקראים "שלושת הרגלים" .
מדוע נקראו כך? משמעות של המילה רגל בתורה היא פעם, הציווי הוא לעלות לבית המקדש שלוש פעמים בתחילת הבשלת התבואה של השנה החקלאית ובסופה.. מכאן בא הביטוי "לעלות לרגל" והוא נפוץ בשימוש לתיאור עלייה למקום קדוש.
למשמעות שלושת הרגלים ניתן להתייחס בשני צירים:
הציר החקלאי: חג פסח\ המצות הוא חג האביב (זמן תחילת הבשלת שעורה), חג שבועות הוא חג הקציר בו קוצרים את החיטה ותחילת הבשלת הפירות, חג סוכות הוא חג האסיף בסוף השנה ואיסוף כלל התבואה.
הציר הרוחני: חג פסח- עם היציאה ממצרים מעבדות עם ישראל "נולד" פיזית, נוצר עם. בחג שבועות עם מעמד הר סיני בו עם ישראל מקבל את היעוד הרוחני שלו, וחג סוכות – מסמל את הקשר הרוחני לחיים הפיזיים, לעולם, ולכלל העמים.
לחג פסח יש תאריך ברור- התאריך בו עם ישראל יצא ממצרים, אמצע חודש ניסן, הנקרא בתורה החודש הראשון וממנו מתחילים לספור את החדשים העבריים.
חג שבועות הוא היום החמישים, לאחר שסופרים שבעה שבועות מלאים, ממחרת הפסח.
ספירה זו נקראת ספירת העומר. מהקציר הראשון של השנה, שהוא קציר שעורה, לוקחים כמות מסוימת הנקראת עומר, ומקריבים את קרבן העומר. רק לאחר קרבן זה היה מותר לאכול את התבואה החדשה של אותה שנה. לאחר ספירת 7 שבועות, בחג השבועות, מקריבים קרבן המוקרב מחיטה.
ההודיה של החקלאי שלוש פעמים בשנה כשמתחיל לראות את הפירות לעבודתו מתאימה מאד לחברה החקלאית של פעם: בתחילת הבשלת התבואה ותפילתו שהתבואה תצליח, לאחר מכן עלייה בטקס מרשים בשבועות יחד עם הביכורים = ה"בכורות" של הפירות, ובסוף תקופת האסיף, ומבטאת את הכרתו בברכה של אלהים במעשיו.
היום כאשר החברה ברובה אינה חקלאית, ניתן דגש יותר גדול בהגות היהודית על הציר הרוחני. כאשר חג המצות מציין את הולדת העם יחד עם השחרור מעבדות, אך השחרור מעבדות לבדו ללא יעוד רוחני אינו יכול לעמוד בפני עצמו, וההמשך שלו הוא בנתינת התורה בהר סיני בחג השבועות.
בין שני חגים אלו נמצאת ספירת העומר. הספירה של שבעת השבועות נספרת כל יום ויום, "היום יום אחד לעומר, היום יום שני לעומר" והיא מצווה בפני עצמה.
לקראת מה סופרים את הימים, את הדקות, את השעות? לקראת דבר שמאד מחכים לקראתו!
הספירה מבטאת את הציפייה הגדולה להגיע למעמד של קבלת התורה, ואת השלבים שעולים אט אט ממדרגה של עבד שאינו בעל בחירה לקבלת תורה ומצוות מתוך הכרה והבנה.
הספירה אינה רק טכנית אלא אמורה להבשיל בקרב האדם את המעמד של יציאה מעבדות להיותו אחראי על מעשיו וקיום היעוד שלו.
גם על פי הקבלה, כל יום בספירת העומר מקביל לאחת מהספירות של הקבלה, ולכל יום יש עבודה נפשית משלו, במידות השונות בנפש.
בליל שבועות כל שנה מחדש לומדים תורה בכל הקהילות בעולם, ומתכוננים כל שנה מחדש לקבל את היעוד של מעמד הר סיני והתורה מתוך בחירה ורצון להביא את קול התורה בחיים המעשיים של ימינו, גם אם אינם חקלאיים.
